דונה מריסה/ על אהבה ושדים אחרים

דונה מריסה הייתה בובת הנשמה השנייה שיצרתי.

בובת נשמה משנת חיים!

הראשונה הייתה צרפתייה נוירוטית דקיקה בשם בבט.

מריסה היתה משהו אחר, רחבה בכל מובן-

אמנית במטבח ובמעשה האהבה,

ובתור מכשפה, היא הייתה משלבת בין השניים.

בהופעה היחידה שלנו מול קהל היא נתנה מתכון

לאהבה ממבט ראשון, בסלסול ספרדי.

אחרי זה ארזתי אותה ואת עצמי וירדנו מירושלים

למושבת החוף השמשית, פרדס חנה.

לא הכרתי אף אחד בפרדס, ומריסה הפכה לבת לווייה.

לראשונה, בית לבד, בלי החברים שהגדירו אותי.

מערה זעירה בלב בוסתן, מקום בו תכננתי לזחול בחשכה

עד שאדע מי אני בעצמי.

דונה מריסה הוצבה ליד המיטה, שיער שחור כמו עורב,

גופיית תחרה אדומה.

אני לימדתי אותנו לנגן ביוקללה והיא לימדה אותנו להתלבש יותר סקסי ממה שירושלים הסגפנית אפשרה. שתינו יין רימונים, התבשמנו בשמנים, פגשנו מאהבים וחברות, קראנו ספרים שעות וחקרנו מי אנחנו באמת, ליד שלולית החורף.

ההזדהות העמיקה...

כשבכיתי, הייתי מרטיבה את עייני הפלסטיק שלה כדי שינצצו, כשיצאתי לרקוד החלפתי לה שמלה או שרשרת,

לחשתי סודות והבטחתי דברים

וכשאורח היה עושה לה מבטא אחר משלי כשהפעיל אותה היתי נחרדת ומבקשת את סליחתה...

יצרתי לראשונה אינטימיות סודית, ביני לביני,

ולטפל בה היה באורח משונה בעצם לטפל בי...

וכשחורף אחד צללתי סופסוף לכאב

ולא יכולתי להסתכל עליה, כמו גם עליי במראה,

מריסה עברה לגור על הארון

ואני עברתי לגור בתוך חבילת טישו.

חורף ארוך.

באביב, עת פיוס, כשהורדתי את מריסה מהארון,

היה מאוחר מדי. העכברים בנו בה כבר בית.

היא כורסמה, היה לה ריח מעוכבר ללא תקנה

והיא בהתה בי בעיינים דהויות.

ניקיתי אותה בחמלה

הרטבתי את עיניה

הודיתי

ולחשתי

'איי, מריסה, אני לא אוהבת פרידות....אייייי....

גראסיאס דונה מריסה... אדיוס! אדיוס...'

לא שמעתי מה היא אמרה לי בחזרה

כי זה היה עצוב מדי

וכך פנינו לדרכים נפרדות...